לחווא - עיירתו של סבא

לאחווה
עיירה בדרום מערב בלארוס, בין שתי מלחמות העולם בגליל פולסיה, פולין.
לאחווה על גדות נהר סמירץ' הנשפך לנהר פריפט, מתועדת מן המאה ה-15.
במחצית השנייה של המאה ה17 התקיימה בלחווא קהילה יהודית קטנה שהייתה מסופחת לקהילת פינסק. הנתון הדמוגרפי הראשון הידוע לנו הוא משנת 1765, שנעשה מפקד אוכלוסין לשם גביית מס גולגולת, בלחווא נימנו אז 157 יהודים.


יהודי לחווא התפרנסו כבעלי מלאכה וסוחרים זעירים, ועם הזמן התפתח המסחר בדגים ובתוצרת חקלאית. מתחילת המאה ה19 - עסקו גם בחייטות, בייצור שעווה והובלה.


חיי הדת בקהילת לחווא היו מגוונים, וכבר מסוף המאה ה18 - היו שם חסידים רבים ולצידם ריכוז גדול של מתנגדים. שלושה בתי כנסת ניבנו במחצית השנייה של המאה ה19. בשנת 1897 חיו בלחווא 1,057 יהודים, מספר תושבי העיירה אז היה 2,426.

עם קביעת הגבולות באזור בתום מלחמת העולם הראשונה נמצאה לחווא בגבולות פולין העצמאית. במפקד אוכלוסין בפולין בשנת 1921 היו 1,126 יהודים בקרב 3,420 תושבי העיירה.

אחרי התייצבות השלטון הפולני חודשה הפעילות הקהילתית בכל התחומים. מוסדות כלכליים שהחלו לפעול עוד לפני המלחמה חדשו את פעלותם ; ביניהם היו הבנק הקואופרטיבי העממי וקופת גמילות חסדים. בתחום החינוך, לצד החדרים המסורתיים הוקם בית ספר דתי "יבנה", שבו למדו כל ילדי העיירה. זמן מה פעל גם בית ספר עברי מרשת "תרבות". נפתחו סניפי המפלגות הציוניות ותנועות הנוער שלהן, ובעיירה הייתה פעילות יצירתית ערה, שכללה גם השתתפות בקונגרסים צינוים.

אחרי הכשרה לעלייה, התחילה כבר ב1924 עלייה של חלוצים צעירים ואחר כך משפחות שלמות מלחווא לארץ ישראל; העלייה נמשכה עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה .

ערב מלחמת העולם השנייה מנתה קהילת לחווא קרוב ל1,500 יהודים.

תקופת השואה
אחרי פרוץ המלחמה, ובהתאם להסכם בין גרמניה לברית המועצות, נכנסו הסובייטים לעיר ב17 בספטמבר 1939, והחיים הקהילתיים היהודים פסקו למעשה. פליטים יהודים מפולין הכבושה הגיעו ללחווא ונקלטו בקהילה; מספר יהודי העיר גדל בכ400 נפש.

ב12 באוגוסט 1941 נלקחו הגברים לחפור בורות מחוץ לעיר, נודע שאין אלו בורות למטרה צבאית, כפי שאמרו הגרמנים, אלא קברי אחים, והגרמנים מתכוונים לרצוח את הגברים היהודיים, כפי שעשו בעיירות בסביבה.

בערב פסח תש"ב 1 באפריל 1942, רוכזו יהודי לחווא בגטו. באמצע אפריל הובאו לשם גם יהודי הכפרים הסמוכים מוקרובו וסינקביץ. מספר יושבי הגטו עלה ל2,000 החיים בגטו היו בתנאי צפיפות קשה, רעב ומחלות.

בליל ה3 בספטמבר 1942 הקיפו הגרמנים את הגטו. היה ברור שעומדת להתבצע אקציה בגטו. כבר קודם לכן הוכרז על עוצר לילה והופרג "הגטו הגדול" שבו היו כ1,300 יהודים מן "הקטן" שהיו בו כ700. היודנראט בגטו הגדול נתן הוראה להצית את בתי הגטו על תכולתם, הגרמנים התחילו לראות במציתים. יהודים בפיקודו של יצחק רוכצ'ין פרצו את הגטו הגדול ותקפו את הגרמנים בגרזנים ובמקלות. כולם השתתפו במרד, הרבנים והזקנים נעטפו בטליתות וקראו "שמע ישראל", והאחרים תקפו את הגרמנים ואת עוזריהם המקומיים בכל מה שהיה בידיהם. משנפרצו הגטו הגדול ברחו מאות יהודים מן העיירה כדי להגיע אל היערות הסמוכים. כמה מאות (הערכה בין 500-700) נרדפו בדרכם אל היערות; כמה ימים אחרי המרד עוד נרדפו ונורו יהודים בשדות סביב לעיירה.

ביולי 1944 שחרר הצבא האדום את האזור, מן היערות יצאו 90 יהודים- שרידי קהילת לחווא. רובם עלו לאחר זמן לישראל.

בלחווא הקימו יוצאי הקהילה מצבת זיכרון על קברי קורבנות השואה.